כמה זה מספיק?
לא הייתי עם הספר כבר כמה ימים. היה שבוע עמוס שהסתיים בסופ"ש עמוס, ויש חוסר ודאות מחרפן לגבי נסיעה שאולי תקרה ואולי לא. ולמרות זאת, התיישבתי הבוקר מתוך כוונה נחושה להיות עם הספר. למה? כי זה מה שאני עושה. כי זה מחבר אותי לעצמי, למי שאני. כי זה חיוני לי.
הרגשתי שאני צריכה לרכך את הדרך אל הכתיבה, אז כתבתי לי תפריט. התחלתי מהמתאבן, שהיה להפוך ח"יקו.
זה הח"יקו המקורי-
זרעתי זרעי קסם והמתנתי
והנה
לבלוב עדין
וההיפוך:
מיהרתי לקטוף
את פירות הבוסר,
אבל איפה העץ?
התוצאה הרגישה לי קצת מדכאת, אז ניסיתי היפוך נוסף:
תלשתי עשבי בר
והנה
אדמה מוכנה לזריעה
חשל"ב לא היה מרוצה, והרגשתי חוסר שקט, חלק בי שאמר: נו כבר, תכתבי, נו כבר!
אולי הייתי צריכה להתחיל בהתמקדות של פינוי מרחב..אבל לא הייתה לי סבלנות לזה הבוקר.
אז המשכתי, וכתבתי עוד קטע קטן בפרק שאני עובדת עליו.
אחר כך ניסיתי לבחור עבודה לאחת הדמויות כדי לכתוב עליה תמונה זעירה, ולא הצלחתי.
הרגשתי שאני כבר חסרת שקט, ושעשיתי מספיק להיום, אז עצרתי, והלכתי לחגוג.
פתחתי את המסמך שבו אני מתפעלת מעצמי, והנה מה שכתבתי שם-
מהממת אחת! וואו, זה כל כך לא מובן מאליו שישבת וכתבת, בסיטואציה המאתגרת שיש לך בחיים כרגע! וגם זה שעצרת כשהרגשת שמספיק לך. נהדרת. גם זה לא מובן מאליו, ומעיד על הקשבה לעצמך, על גמישות ועל רוך, וזה מאוד מאוד חשוב, ותומך באפשרות שלך לכתוב גם בימים מאתגרים כאלה.
מה אתכן? אתן מרשות לעצמכן לעצור באמצע? ומה אתן אומרות לעצמכן כשזה קורה? אשמח לשמוע, בתגובות באתר או בתשובה למייל.
