מי זה חשל"ב ולמה הוא חלק בלתי נפרד מהמסע של כתיבת ספר
"חשל"ב אומר שזה גרוע, כל הקטע של גיל המעבר גרוע, כל הקטע של המפגש ביניהן גרוע, אני לא יודעת מה לכתוב כי אין מה לכתוב פה, כי זה לא מעניין, מה מעניין בארבע נשים יושבות ומדברות? מה מעניין בזה???"
אני לא יכולה לכתוב על המסע של כתיבת ספר בלי להתייחס לחָשְלָ"ב (ראשי תיבות של- חלק שיש לו ביקורת). הוא בן לוויה בלתי נמנע במסע הזה (ובכלל במסע החיים..).
היו שנים שבכלל לא כתבתי בגללו. כשהייתי רק חושבת על רעיון חשל"ב היה קוטל אותו מיד. כשהצלחתי בכל זאת להתחיל לכתוב- הוא היה קוטל את זה אחרי משפט או שניים, מקסימום פסקה.
עם השנים, והרבה בזכות ההתמקדות- שהגישה שלה כלפי כל החלקים בתוכנו היא חומלת, ומאפשרת מפגש איתם ומתוך זה גם תנועה קדימה- זה השתנה.
בתהליך שעברתי עם חשל"ב גיליתי שהביקורת העצמית היא בעצם פחד. חלק מאוד ילדי ופגוע בי שרוצה לשמור עלי, שאהיה בטוחה ומוגנת, ומבחינתו הכי בטוח זה לא לזוז.
לא לעשות. לא להסתכן. לא לשים את עצמי במצב פגיע. ולכתוב ספר, או בכלל ליצור משהו חדש, זה פגיע מאוד.
אז זה התפקיד שלו, מבחינתו. לשמור עלי.
בזכות ההתמקדות התחלתי להקשיב לו. התיידדתי איתו. (ככה הוא גם קיבל את הכינוי שלו...).
היו שנים שכמעט כל סשן כתיבה שלי התחיל בלהקשיב לו, במשך הרבה זמן.
בלתת לו להגיד כמה שהספר שלי גרוע, כמה שאני גרועה, בכל מיני דרכים יצירתיות. ישבתי והקשבתי לו, כתבתי את מה שהוא אמר והרגשתי את תחושות הגוף תוך כדי, ובדרך כלל גם בכיתי בכי טוב כזה, משחרר (חשל"ב ממש טוב בלשחרר לי בכי, זאת איכות טובה שיש בו, עם כמה שזה מכאיב כשזה קורה).
ורק אז, אחרי הסשן הזה עם חשל"ב, יכולתי לגשת לספר ולכתוב משהו.
עוד משהו שלמדתי זה שכשהביקורת העצמית ממש חזקה- זה סימן שאני מוצפת, ולפעמים זה אומר שאני לא אוכל לכתוב באותו יום. שאני צריכה לקחת פסק זמן, ולטפל בעצמי. לנוח, למלא את הבאר היצירתית.
היום זה כבר לא קורה הרבה, אבל עדיין קורה לפעמים- שכדי להצליח לכתוב אני צריכה לעבור קודם דרך הקשבה לחשל"ב. הוא עדיין חלק ממסע הכתיבה שלי, אבל כבר לא עוצר אותו.
הוא כבר לא משכנע. אם כבר להפך- אולי אני שכנעתי אותו.
שהכל בסדר.
שגם אם לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור זה פגיע ואמיץ-
זה לא מסוכן.
וזה שווה את זה.
