בקרים של סתיו
מה קרה השבוע?
ביום שני התיישבתי עם משימה ברורה, אחרי שביום הקודם הבנתי מה הקטע הבא שצריכה לכתוב. החלטתי לשבת בחוץ, ליהנות מהסתיו היפה. הקטע שהייתי צריכה לכתוב הוא קטע שבו ארבע הדמויות שלי רוקדות ביחד.
כמו שקורה בדרך כלל כשאני ניגשת לכתוב- עלו פחד, ספק והתנגדות. יש בספר כבר כמה קטעים שבהם הדמויות רוקדות, וחששתי שזה ייצא כמו בקטעים האחרים. הטיעון הזה נשמע די משכנע- כמה אפשר כבר לגוון בתיאור של נשים רוקדות?
הזכרתי לעצמי שאני רק מנסה, שזה לא חייב להיות טוב או שונה או מיוחד. שעצם הכתיבה היא הצלחה.
שמתי טראנס באוזניות כדי להיכנס לוייב, וכתבתי. לא קראתי את זה כדי לא להסתבך עם חשל"ב, פשוט השארתי את זה ככה.
כשקראתי את הקטע למחרת זה אכן לא היה מושלם, אבל היה לי עם מה לעבוד. עברתי על זה, שיפרתי ודייקתי, והגעתי לסוף הפרק של המסיבה, הפרק הראשון בספר.
מאז שחזרתי לעבוד על הטיוטה השלישית, זה הפרק הראשון שאני מסיימת. אמנם אני עוד אקרא אותו מההתחלה לפני שאמשיך, אבל זה רגע חגיגי.
ביום רביעי, עוד בוקר סתווי עם אור רך, יצאתי שוב לכתוב בחוץ. הכתיבה ליד העצים עושה לי טוב. פותחת משהו. כתבתי לי תפריט שכלל גם תרגיל שאני אוהבת: להפוך שיר. אני לוקחת שיר שכתבתי, או שיר של מישהי אחרת, וכותבת אותו הפוך. החלטתי להפוך שלושה ח"יקואים. הנה אחד מהם:
לוקחת את הזמן לשהות
בשדה שאין בו אפשרויות
וההיפוך-
ממהרת הלאה
אל הים
של האפשרויות הפתוחות
אחר כך חזרתי לקרוא את הקטע מההתחלה והידקתי אותו עוד קצת (כולל מחיקה אמיצה של שורות שנמצאות שם כבר שנים ועד היום לא נגעתי בהן- אחד הקשים...).
יש לי עוד קצת עבודה על הפרק, אבל בגדול, גמרתי אותו!
סיום פרק זה משהו שראוי לחגיגה מיוחדת. אולי סשן כתיבה בבית קפה מחר?
