המפלצת השומרת בשער אל הכתיבה
כשאני מתיישבת לכתוב יש הרבה רעש בראש. רעש שאני אפילו לא בהכרח מודעת לקיומו. בגלל זה אני צריכה להתחיל את הכתיבה בפינוי מרחב. זאת פרקטיקה של התמקדות שמציעה להניח במקום דמיוני כל שהוא את כל מה שיש בי עכשיו. לעשות סדר בחדר הכתיבה הפנימי כדי שאוכל לגשת לחדר הזה ולכתוב.
אני עוצמת עיניים, נושמת ובודקת את התחושה בגוף- מה יש שם עכשיו? ומתחילה להניח, בכתיבה, את כל מה שאני שמה לב שנמצא שם- מחשבות על דברים שאני צריכה לעשות, טלפונים, מטלות. דאגות, טרדות, קינאה ופחד. אני מניחה את הכל על הדף.
לפעמים אני עושה את זה פשוט בכתיבת רצף, שופכת הכל על הדף. לפעמים אני מציירת עיגולים וכותבת כל דבר בעיגול משלו.
כשאני מרגישה שהתפנה מספיק מקום אני יכולה לגשת לכתיבה.
אבל לפעמים זה לא מספיק.
לפעמים כל הרעש הזה הוא בעצם התנגדות. משהו שלא רוצה שאכתוב עכשיו.
כי לכתוב זה מפחיד. זה לפגוש מקומות לא נוחים בתוכי.
עצם הכתיבה של קטע חדש, המפגש עם הדף הריק, מעוררת התנגדות עזה. אני לא יודעת למה זה כל כך קשה ומפחיד. אולי זה הפחד מלעשות טעות, מלהיכשל. אולי יש סיבה אחרת. אני כן יודעת שזאת תופעה שכיחה ושכל מי שכותבת נתקלת בזה.
והקטע הוא שכל מה שאני צריכה לעשות זה להתחיל. אחרי שהתחלתי – בדרך כלל זה מרגיש אחרת. לפעמים זה אפילו נהיה ממש כיף. תחושת התעלות, גילוי, יצירה.
אולי בתוך מסע הגיבורה של להיות סופרת זה מין שער שצריך לעבור, השער ששומרת עליו מפלצת מפחידה, כדי להגיע לאוצר של הכתיבה. אני כותבת ספרים כבר כמעט עשרים שנה ויכולה להגיד שיש שיפור, שהניסיון עוזר לי להתקרב לכתיבה ולכתוב, אבל לא כמו שהייתי רוצה. זה גם לא משהו קבוע ויציב. זה תלוי בתקופה, במצב הרגשי שלי באותו יום. זה משתנה.
מה עוזר להתנגדות? לפעמים עוזר לי לפתוח ספר על כתיבה ולקרוא קטע מעורר השראה שיזכיר לי למה אני עושה את זה, ושאני יכולה, ועוד כל מיני דברים חשובים (בגלל זה כדאי שיהיו ספר או שניים כאלה על מדף הספרים).
לפעמים עוזר להניע קצת את הגוף (עוד עצות בפוסט "הצילו, דף לבן!" שבתחתית הדף).
אבל השיקוי הכי יעיל מול ההתנגדות הוא הכתיבה עצמה.
להתחיל לכתוב, גם אם התחושה היא של קפיצה מצוק אל תוך תהום.
ככל שאני כותבת יותר זה נהיה יותר קל, ובגלל זה אני משתדלת לכתוב כל יום. כמובן שלא תמיד זה אפשרי, ואז כשאני חוזרת אחרי הפסקה אני צריכה למצוא את דרכי דרך כמה שערים נעולים וכמה וכמה מפלצות. אבל אני חוזרת, כי האוצר הזה של היצירה שווה את זה. לגמרי שווה את זה.
