שבע דקות
הבוקר הייתי צריכה לצאת והתעוררתי מאוחר מדי. היה לפני יום עמוס, הגב שלי היה תפוס קצת, ובקיצור-הרבה סיבות טובות לוותר על זמן הכתיבה.
ובכל זאת רציתי לשבת רגע עם הספר. שמתי טיימר לשבע דקות. בחרתי לי משימה זעירה: לעשות התמקדות (פוקוסינג) על קטע מסוים שאני לא בטוחה לגביו ושוקלת למחוק.
עצמתי עיניים והרגשתי את הגוף- כיווץ בגרון, משהו בחזה. עלה דימוי של מין מתקן ברזל ענק שמחזיק לי את הכתפיים, כמו קליפס שיער ענק, ומחשבות על רעיון (שלא קשור לספר), שהתלהבתי ממנו אתמול ונראה לי היום גרוע, מה שגרם לי לתהות – איך אפשר לדעת משהו בכלל? אם ההתלהבות מתהפכת כל כך מהר, על מה אפשר בכלל לסמוך? איך אפשר לדעת אם הקטע טוב או גרוע? והזמן נגמר.
חשל"ב, החלק שיש לו ביקורת, אמר מיד: "יופי, לא התקדמת בכלום."
בדרך כלל בפוקוסינג מקשיבים לחלקים, גם לאלה שקשה לשמוע, ומנסים להבין מה הם רוצים. אבל היום לא היה לי חשק אפילו לזה.
אמרתי לו שיסתום ובזה זה נגמר, אפילו לא נכנסתי למסמך ה"חוגגת ומתפעלת מעצמי"...
לא כי אין מה לחגוג. עצם זה שישבתי, שניסיתי- זה לא מובן מאליו. אבל זה היה אחד מהבקרים האלה שפשוט שכחתי מזה.
