חוגגת ומתפעלת מעצמי
בתיקייה של הספר במחשב יש לי מסמך שנקרא "חוגגת ומתפעלת מעצמי". אחרי כל סשן כתיבה אני נכנסת אליו ומרימה לעצמי (כשאני כותבת בבלוג "הלכתי לחגוג", לזה אני מתכוונת).
לא תמיד יש לי חשק לעשות את זה. לא תמיד אני מרגישה שיש מה לחגוג, אבל אני משתדלת לעשות את זה בכל מקרה: גם אם אין לי חשק, גם אם לא הלך לי באותו יום, גם אם לא כתבתי מילה וסתם ישבתי ובהיתי במסך.
אפילו בימים שבהם אני מבינה שאני צריכה לנוח רגע מהספר ולמלא את הבאר- גם אז אני נכנסת למסמך ומתפעלת מעצמי.
גם את זה אפשר לחגוג: שהייתי קשובה לעצמי ולקחתי לי יום חופש.
השתכנעתי שלחגוג הישגים, קטנים ככל שיהיו, זה משהו חשוב באמת, במיוחד בתהליך ארוך ולעיתים סיזיפי כמו כתיבת ספר.
אם לא נעצור ונרגיש בכוונה את הסיפוק מזה שכתבנו משפט טוב, או פסקה טובה, או מזה שבכלל התיישבנו, ונחכה לסיפוק של משימה שהושלמה (לפעמים במשך שנים...), זה עלול להקשות מאוד על התהליך, ואפילו לייאש.
בשבילי המסמך הזה, וההתעקשות לפתוח אותו בסוף כל סשן ולכתוב בו משהו, הוא סוג של תרופה לסיזיפיות.
אחרי שאני עושה את זה אני תמיד מרגישה טוב, ולמרות זאת- מדהים להיווכח כמה זה לא טבעי לי. כשהנחיתי את "כותבות בחושך" (קבוצת כתיבה לליווי כתיבת ספר) היינו עושות את זה בסוף כל מפגש, וגיליתי שלא רק לי זה קשה.
עולה המון התנגדות: מבוכה, ביקורת, ספק, קולות מקטינים-
"מה כבר עשיתי? אין כאן מה לחגוג".
זה הקול הפנימי שאומר לנו שאנחנו לא מספיק, ששולח אותנו ללמוד עוד קורס, שאומר שבחיים לא נצליח לכתוב ספר.
הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא להתמקד בשלילי ובחסר. זה משהו הישרדותי, ביולוגי: בג'ונגל צריך להיות ממוקדים בסכנות.
הקול של הביקורת העצמית, השכנוע הפנימי ש"אין מה לחגוג, לא עשיתי כלום ומה שכן עשיתי גרוע, בכלל לא התקדמתי", חזק מאוד.
התרגול של לחגוג הישגים הוא כמו תנגודת לכל זה. שיקוי עדין אבל עקבי, שמחלחל לאיטו.
למצוא משהו לחגוג, משהו להתפעל ממנו, זאת מיומנות נרכשת. לאט לאט נבנית בי ההכרה בדברים הטובים: המחויבות והמסירות שלי, שורה מסוימת שכתבתי, עצם הבחירה לכתוב ספר ולהקדיש לזה זמן ומשאבים.
תמיד יש מה לחגוג וממה להתפעל. וכמו עם הרבה הרגלים, ככל שהזמן עובר, ההשפעה המיטיבה של ההרגל היא זו שנותנת לי את הכוח לעמוד מול ההתנגדות ולבחור אחרת, כי אני כבר יודעת שזה עושה לי טוב. ההכרה בהישגים מחזקת, ועם הזמן היא גם עושה את הביקורת העצמית פחות משכנעת.
לפעמים אני נכנסת למסמך ומרגישה שהפעם באמת אין לי מה לחגוג. אז התרגול הוא למצוא משהו, קטן ככל שיהיה, שאפשר להכיר בו ושהוא לא מובן מאליו.
אני נהנית לשחק עם זה. הרבה פעמים אני מדמיינת שמי שמפרגנת לי היא חברה ממש טובה. ב"כותבות בחושך" קראנו לה החברה המתלהבת. היא עפה עלי, מעריצה אותי, חושבת שאני מדהימה, מתפעלת מכל דבר קטן שאני עושה. היא לא חוסכת בסופרלטיבים ומשתמשת בהרבה סימני קריאה- מדהימה, מהממת, וואו!!
גם למי שעוד לא כותבת ספר, אני ממליצה בחום לפתוח מסמך
(או מחברת) ולתרגל את המיומנות הזאת: לחגוג ולהתפעל מעצמי. בעיניי היא משנה חיים.
