לעשות את המעט האפשרי
היסוד הכי חיוני בשבילי במסע של כתיבת ספר הוא זמן כתיבה. משבצת קבועה בלו"ז שבה אני מתיישבת להיות עם הספר.
במשך שנים רציתי לכתוב ספר ולא הצלחתי. הסיבה העיקרית היא שחיכיתי להשראה. חשבתי שזאת הדרך היחידה לכתוב. כשההשראה נחתה עלי- כתבתי, ובשאר הזמן- לא.
הבעיה הייתה שהשראה לא הגיעה הרבה, וגם כשכבר הגיעה לא תמיד הייתי פנויה לזה...
מה שאיפשר לי לכתוב בסופו של דבר, אחרי שנים של תסכול והימנעות, היה ההחלטה שאני מוצאת לזה זמן קבוע ביומן, והמחויבות שלי לשבת למשך פרק זמן מסוים.
משך הזמן השתנה לפי המגבלות והיכולת בתקופות השונות. לפעמים שעה, לפעמים חצי שעה ולפעמים עשר דקות ביום.
האם זה אומר שבכל פעם שאני מתיישבת לכתוב אני כותבת?
ממש לא.
יש ימים שבהם אני מתיישבת ומתחילה ישר לכתוב את מה שצריך להיכתב, וזה זורם ונהדר. אבל בדרך כלל הדבר הראשון שאני עושה הוא לכתוב ביומן הכתיבה. יומן הכתיבה הוא מסמך וורד שבו אני כותבת לא את הספר אלא על הספר.
אני אוהבת להתחיל ביומן, לפגוש רגע את עצמי לפני שאני פוגשת את הספר, כי לפגוש את הספר זה קשה לפעמים, ויכול להעלות רגשות לא פשוטים. הכתיבה ביומן מרככת את המפגש.
אני כותבת את התאריך והשעה, את המצב הרגשי והפיזי שלי, מתחברת לגוף ושמה לב לתחושות שיש בו.
אני נותנת מקום לחלקים השונים שיש בי, מפנָה מרחב. ביומן אני כותבת גם משימות לכתיבה, שאלות ותהיות, טיוטות ראשונות של קטעים שאני עובדת עליהם, קיטורים ותפילות...
יש ימים שבהם אני מוצפת, עייפה או מתוחה מכדי לכתוב, ואז אני שואלת את עצמי מה הדבר הכי קטן שאני יכולה לעשות היום.
מהו המעט האפשרי (התרגום הכי טוב שמצאתי ל- bare minimum)..
משהו שישאיר אותי מחוברת לספר, ויחד עם זאת לא יהיה משתק או מאיים.
אולי לקרוא פסקה, ולהוסיף משפט. אולי לכתוב קטע שבכלל לא יהיה בספר, קטע של מאחורי הקלעים, למשל מתקופת זמן אחרת או מנקודת מבט של דמות משנה. לפעמים אני מחפשת ח"יקו בתוך הטקסט שכתבתי, או כותבת תמונה זעירה של הקטע שאמורה לכתוב.
מה שחשוב הוא שזה יהיה משהו שבא לי לעשות.
משהו שעושה לי חשק, שמדליק בי איזה ניצוץ.
אם זה מרגיש כמו מטלה- זה לא יקרה. לא בימים כאלה. ובטח לא מיד בהתחלה.
זה צריך להיות כיף, להרגיש כמו משחק. קצה חוט שימשוך אותי פנימה ויאפשר לי להיכנס לגן הקסום והמסתורי של הכתיבה.
ומהרגע שנכנסתי- הכל יכול לקרות. לפעמים אמצא את עצמי כותבת במרץ, מתקדמת עם הספר. לפעמים תגיע הבנה חשובה על העלילה. לפעמים ייוולד מזה בכלל משהו אחר. לפעמים לא יקרה שום דבר מהדברים האלה. אני אכתוב שני משפטים, זה ירגיש תקוע ומעצבן ואני אעזוב את זה.
אבל זה עדיין חשוב ויקר ערך.
כי הדבר החשוב באמת שקורה כשאני יושבת עם הספר ומנסה הוא סמוי ועדין אבל משמעותי.
אני בונה את האמון שלי בעצמי ובהחלטה שלי.
מבססת ידיעה פשוטה- אני כותבת ספר, ובוחרת להקדיש לזה זמן.
הידיעה הזאת משחררת אותי מהצורך להחליט ולבחור בזה כל יום מחדש. זה חוסך הרבה אנרגיה מיותרת, שאותה אני יכולה להקדיש לתהליך הכתיבה, ולהתקדם. לאט לאט, משפט ועוד משפט.
