עשר דקות ליום

תכתבי עשר דקות ביום. ככה אמרה לי גלית, שותפת הכתיבה שלי. זה היה ב 2014. 
רומן הביכורים שלי, "רק פה לא קרה שום דבר", עמד לצאת לאור. הייתי מוצפת רגשות. נרגשת ומבועתת, שמחה ומבולבלת. רגע לפני הגשמת החלום הגדול שלי להוציא ספר לאור. בשלב ההוא הייתה לי כבר שגרת כתיבה די יציבה, כמעט כל יום ישבתי שעה וכתבתי, אבל כמובן שבתוך כל התהליך של ההוצאה לאור שגרת הכתיבה שלי התפרקה. מצד אחד- לא יכולתי לכתוב במצב הזה 
מצד שני- ידעתי שבתוך כל ההתרגשות וההצפה זה מה שישמור אותי שפויה. הקטע של לכתוב עשר דקות ביום הציל אותי. עשר דקות זה מעט. זה כלום. זה כל כך קטן שזה מתגבר על ההתנגדות. אפשר לעשות את זה בכל שלב של היום. התחלתי לכתוב. היה לי סיפור קצר שהתחלתי לכתוב כמה שנים לפני כן והתחשק לי להמשיך. 
בשלב ההוא כבר הבנתי שזה ספר, וכבר היה לי את המבנה הבסיסי של העלילה. 
הייתי מתיישבת עם מחברת, נושמת רגע כדי להתחבר וכותבת עשר דקות. לפעמים ראיתי התרחשות, 
לפעמים עלה משפט, לפעמים פשוט פרקתי משהו שאני מרגישה באותו רגע. 
ידעתי שחלק מהקטעים האלה יהפכו לקטעים בספר וחלק לא. חלק מהם יניעו את העלילה, יגלו לי דברים שלא ידעתי, וחלק לא. כבר ידעתי שאני לא צריכה להתעסק במהלכים עלילתיים בשלב הזה.רק לכתוב, עשר דקות ביום. זה כל מה שנדרש.
העשר דקות האלה עזרו לי גם להכיל את כל הרגשות שעלו עם ההוצאה לאור של הרומן הראשון-
את כל ההתרגשויות, והאינטראקציות עם אנשים חדשים סביב הספר, והעצב והריקנות שגם הם מופיעים, מפתיעים, בצד כל השמחה וההתרגשות, כשמשהו שיצרנו יוצא לעולם, לדרכו העצמאית.
האכזבות על אלו שלא אהבו אותו ועל ביקורת מבאסת...והספר החדש שהלך והתהווה עזר לי גם בזה.

ואחרי כמה חודשים הייתה לי טיוטא ראשונה של רומן. טיוטא ראשונה מחורבנת, (כמו שקוראת לזה אן לאמוט בספר המעולה שלה על כתיבה "ציפור ציפור"), ובכל זאת- טיוטא ראשונה. משהו לעבוד איתו. משהו שהפך –אחרי עוד כמה שנים - לרומן השני שלי, ללכת את כל הזמן. 
אז אם את חולמת לכתוב ספר, ומחכה שיגיע הזמן המושלם לזה, זאת ההצעה שלי- אל תחכי. מצאי לך עשר דקות ביום, ותתחילי לכתוב.