ספר בלי פוליטיקה

הספר שאני כותבת, שהוא הרומן השלישי שלי, מתרחש ביקום שאין בו אקטואליה. אין בו בחירות, אין בו הפגנות, אין בו מלחמה. 
גם הרומן השני שלי, ללכת את כל הזמן, הוא כזה. 
הראשון, רק פה לא קרה שום דבר, קצת יותר "מחובר למציאות", אולי כי הוא מתייחס לעבר בארגנטינה שלגמרי הושפע מפוליטיקה, ועדיין- רוב הספר הוא על הדמויות, על המסע האישי של כל אחת מהן ועל היחסים ביניהן. 
פעם חשבתי שספר חייב להיות מחובר למציאות הפוליטית במדינה, ושאם אני לא כותבת ככה - זה אומר שאני לא סופרת אמיתית. 
היום הביקורת הזאת פחות משפיעה עלי. עם השנים הבנתי שמותר לי לכתוב מה ואיך שאני רוצה. שגם אשה כמוני, שחיה ברובד האישי, ברובד של היחסים, של ההתפתחות, של הקטן והקרוב- יכולה לכתוב ספרים. 

אחד הדברים שעזרו לי להבין את זה היה השראה מספרים שאני אוהבת. למשל הספרים של אן טיילר, אחת הסופרות האהובות עלי- באף אחד מהם לא מוזכר מי הנשיא או איזו מפלגה בשלטון ולא שום התרחשות שקשורה להיסטוריה. 
הספיק לי לגלות שזה אפשרי, כדי לתת לעצמי אישור לכתוב ככה גם. 
זה משהו שקורה מדי פעם בתהליך הזה- שאני צריכה אישור כדי להמשיך. כשאני מזהה שקשה לי לכתוב על נושא מסוים, או שנדמה לי שאני אמורה לכתוב בדרך מסוימת- אני מחפשת השראה. אישור לכך שמישהו כבר עשה את זה לפניי, ואז אני נרגעת.
ככה קרה גם לגבי האופן שבו אני כותבת. ברוב הספרים על כתיבה ממליצים לכתוב מתווה מראש, ואני לא הצלחתי לעשות את זה. האופן שבו אני כותבת הוא גילוי הסיפור מתוך הכתיבה עצמה. כמו בציטוט של דוקטורוב- כתיבת ספר היא כמו נסיעה בכביש חשוך...
רק אחרי שנים גיליתי שאני לא היחידה שכותבת ככה, ושיש לשיטה הזאת שם- כתיבה בחושך.
עכשיו אני מבינה שלמרות הצורך העמוק שלי לקבל אישור, בכל זאת במשך שנים עשיתי את זה גם בלעדיו, פשוט כי לא הייתה לי ברירה. להכניס פוליטיקה לספרים שלי, או לכתוב מתווה מראש- זה פשוט לא היה לי אפשרי. בכל פעם שרק חשבתי על זה- הרגשתי רתיעה ושיתוק, הכיוון הזה פשוט היה חסום לגמרי.
וזאת עוד סיבה שבגללה אני כותבת ספרים-
כדי לחזק את הקשר עם הקול הפנימי הזה שיודע איך אני אמורה ורוצה לעשות דברים, דווקא בגלל שזה לא קל לי. ככל שאני עושה את זה יותר ככה אני לומדת להאמין בו, ללכת אחריו.