כשהחיים הם יותר מדי

במסע של כתיבת ספר קורה אחת לכמה זמן שאני מגיעה לקיר, לדרך ללא מוצא. מתחילות לי מחשבות על כמה שהספר גרוע, ועל זה שאני לא אצליח לגמור לכתוב אותו, ומהר מאוד אני מטילה ספק בהכל- בעלילה, בדמויות, בעצם זה שאני רוצה לכתוב את הספר הזה, או בכלל לכתוב ספרים...
בשביל לכתוב ספר אני צריכה שיתקיים בחיים שלי איזון מסוים בין פְּנים לחוץ- מפגשים עם אנשים, חדשות, רעש חיצוני. במהלך השנים גיליתי שהקיר הזה של הספק, שמפרק הכל, הוא אחד הסימנים המובהקים לכך שהאיזון הופר.
ברגע שאני מבינה שזה מה שקורה אני עוצרת הכל, עושה פוס על החיים- כמה שאפשרי כמובן - ונכנסת פנימה. אני מכריזה בתוכי על מצב חירום ויוצאת לריטריט. 
זה ריטריט אישי, פנימי, שקורה בתוך החיים. אני פוטרת את עצמי מכל המשימות והמפגשים הלא דחופים. מדללת, מורידה. זה תירגול שלמדתי להיות מאוד מיומנת בו בגיל המעבר, כשהגעתי הרבה למצב הזה ולא הייתה לי ברירה. עכשיו זה מקום פנימי שאני כבר מכירה. המקום של המוות, של הקרקעית. 

גם אם החיים דורשים ממני נוכחות ועשייה, יש דברים שהם בשליטתי, והדבר הראשון והעיקרי שדורש כיוונון מחודש הוא יחסיי עם הסמארטפון. זה כמובן לא קל, אבל בגלל שזה כבר קרה לי הרבה פעמים, אני יודעת שזה חיוני. אני מתנתקת מכל מה שלא הכרחי, רשתות חברתיות, סרטונים ביוטיוב, וממננת גם את הווצאפ, ונכנסת בזמנים קבועים שהחלטתי עליהם מראש במקום לשלוח יד לטלפון בכל רגע פנוי.
אני נותנת לעצמי להיות מונחת בקרקעית, בשקט ובחושך המטאפוריים, ובינתיים עושה דברים שמחזקים ומיטיבים איתי. נשימה, יצירה, טיולים, זמן בטבע. לפעמים מה שאני צריכה- או מה שמתאפשר לי- זה לצלול לסדרת טלוויזיה, או כמו שקוראת לזה חברה טובה שלי- T.V. THERAPY .
בדרך כלל לוקח כמה ימים עד שמשהו נרגע, ונהיה שוב אפשרי, בכתיבה וגם בחיים (כי לעיתים קרובות זה הולך ביחד. הספר והיכולת שלי לכתוב אותו הם כמו מין ססמוגרף שמעיד על המצב הכללי שלי). משתרר שקט, וברגע מסוים, מתוך השקט הזה, אני שומעת לחישה, כמו מגע עדין של יד על הכתף, קוראת לי לחזור אל הספר. פתאום משהו מתבהר בקשר לעלילה. או שאני נזכרת איך להתקרב, או רק מרגישה געגוע, ומסכימה לשהות, ולנסות, גם אם עדיין לא ידוע איך.  פתאום אני מוצאת בקיר שחסם לי את הדרך מעבר סודי שהיה שם כל הזמן. 
ואני ממשיכה ללכת.