שאלות פתוחות

כשאני לא יודעת משהו, אני כותבת שאלות. בשביל לעשות את זה אני צריכה קודם להבין שאני לא יודעת משהו. 
בהתחלה מה שלא ידוע מרגיש כמו ערפל מפחיד ומשתק. אי ידיעה זאת תחושה מפחידה, שיש הרבה התנגדות כלפיה.  התיידדות עם אי הידיעה  היא חלק חשוב מלכתוב ספר, כי חלק ניכר מהתהליך מלווה באי ידיעה. לכתוב ספר זה בעצם כל הזמן לא לדעת ואז לדעת ושוב לא לדעת וכך הלאה.. 
אז בשלב הראשון אני צריכה להסכים להתקרב לערפל המפחיד הזה, כדי להבין מה השאלות שלי. כשאני מתקרבת אליו הוא בדרך כלל מתפוגג קצת (ממש כמו עם ערפל אמיתי..) , ואמנם אני עדיין לא יודעת – מה הדבר הבא שקורה, איך לגשת לזה, למה הדמות הזאת רבה עם אמא שלה, על מה ידברו בארוחת הערב ההיא - אבל לפחות אני יודעת מה אני לא יודעת. ואז אני כותבת את כל השאלות שיש בי, ומשאירה את זה ככה. 
ומחכה. 
לפעמים זה לוקח קצת זמן, אבל גיליתי שמתישהו התשובות מגיעות, פשוט מעצם זה שכתבתי את השאלות. 

בינתיים אני יכולה להניח לזה, לעבוד על קטע אחר, או להישאר מחוברת לספר בדרכים אחרות- לכתוב קטעים של מאחורי הקלעים, לעשות תרגילי כתיבה שקשורים לספר.  או להניח לספר ליום או יומיים וללכת למלא את הבאר.