גמרתי טיוטא שניה!!!

גמרתי את הטיוטא השניה של הספר שלי. 
זה קרה ביום רביעי שעבר. 
בשבועות האחרונים כבר הרגשתי שזה קרוב. הבנתי פתאום שהקטע שאני כותבת יהיה הקטע האחרון של הספר.  נכון לעכשיו בכל אופן-  אולי בטיוטות הבאות זה ישתנה.
אני עובדת על הטיוטא הזאת מנובמבר 2023. שנתיים ושבעה חודשים. התחלתי כחודש אחרי השביעי לאוקטובר, כשהרגשתי שאני זקוקה לעוגן בתוך הפירוק המוחלט הזה של המציאות, ושגם אם כרגע לא ברור לי מה הטעם בכלל לעשות משהו בעולם המטורף הזה- הכתיבה היא עוגן כזה בשבילי.
עבדתי עליה בצבעון המפונה, בחודשים שהיינו כאן כמעט לבד. בחיפה, בטבעון, בהבונים ושוב בצבעון. עבדתי עליה בין מטחי טילים ןאזעקות. תוך כדי משברים גופניים. שני אובדנים בקהילה שלי. 
כל כך הרבה קרה בתקופה הזאת שאני לא יכולה לכתוב הכל. 
עברתי את כל  זה, וכתבתי ספר תוך כדי. כמה מופלא. כמה בלתי נתפס. 
כשגמרתי את הטיוטא שלחתי את הספר לבעלי, ולשתי חברות. 
הם יקראו אותו ויתנו לי כמה הערות כלליות על העלילה. 
אם דמות מסוימת יותר שטוחה מהאחרות, אם יש איזה חור ענק בעלילה שלא שמתי לב אליו. 
אני אתן לעצמי הפסקה של חודש וחצי בערך ואחזור אליו לעוד סיבוב עריכה. 
נתתי לעצמי כמה ימים לנוח ולחגוג את ההישג הזה, אבל אז הרגשתי שחסר לי זמן הכתיבה. זה זמן שמאפס אותי. שמשמח אותי וחיוני להיותי בטוב. 
עם הרומנים הקודמים- בהפסקות בין הטיוטות כתבתי קטעים מהרומן הבא. 
הפעם בא לי לכתוב דברים אחרים. למשל סיפורים קצרים. כבר הרבה שנים לא ממש יצא לי לכתוב סיפורים קצרים. אני רוצה להמשיך להתנסות גם במיקרו ממואר (סוגה ספרותית שגיליתי בשנה שעברה), ועוד כל מיני דברים. אבל בעיקר סיפורים קצרים. 
אז אתמול התיישבתי לזמן כתיבה. עשיתי לעצמי תפריט (כלי שעוזר לי שאספר עליו בהזדמנות אחרת), ואז התחלתי לכתוב סיפור קצר. 
כתבתי פסקה, הקול הבקורתי עצר אותי ולא הצלחתי לעמוד בו. התייאשתי ועצרתי. אבל היום אני מתכוונת לנסות שוב.