אין מפה של גיל המעבר
כשהמחזור שלי התחיל לגמגם מצאתי מפה של גיל המעבר.
מין כזה- את נמצאת כאן, זה מה שצפוי לך. כמה שמחתי!! יש מפה!!!
זה היה לפני עשר שנים בערך, כשהבנתי שאני אשכרה בגיל המעבר, למרות שאני רק בת ארבעים ושתיים, שהמעבר הוא לא כשהמחזור נפסק אלא תהליך שקורה במשך שנים לפני זה, וקוראים לזה פֶּרימנופאוז.
כשחיפשתי התייחסות רגשית ורוחנית לגיל המעבר ולא רק רשימת סימפטומים מצאתי פוסט בבלוג של מישהי, בריטית חמודה בשם קייט קודרינגטון, שקראו לו "המפה של המנופאוז". זה מאוד עזר לי באותו רגע, וזהו, שכחתי מזה.
כמה שנים אחר כך כשהייתי כבר בעיצומו של גיל המעבר והרגשתי שאני חייבת תמיכה, נזכרתי בפוסט הזה, וגיליתי שבינתיים קייט הבריטית שינתה את הפוסט. הוא כבר לא נקרא "המפה של גיל המעבר", אלא "הדרך של גיל המעבר". path במקום map , והיא מספרת שם איך הבינה- כשהעמיקה לתוך גיל המעבר- שאין מפה..
כמה מצער. וכמה מופלא.
כי באמת אין מפה, אבל יש מצפן. המצפן הוא פנימי וזה מה שאנחנו לומדות לעשות בשנים האלה, או ליתר דיוק – נזכרות איך לעשות, או מעמיקות ומשכללות את הידיעה- החיבור למצפן שהוא הגוף שלנו, לאינטואיציה שלנו, לקול הפנימי. וכל המסע הזה של גיל המעבר הוא העמקת היכולת להקשיב הקשבה עמוקה לעצמנו- לרצונות שלנו, לרגשות, לבקשות העמוקות שנשכחו ולבקשות חדשות לגמרי שנולדות.
אבל כדי שנוכל להקשיב יש דברים שצריכים לקרות.
אנחנו צריכות להאט, מאוד, ולפעמים לעצור לגמרי. אנחנו צריכות שקט. ולהיות לבד.
וכל התופעות של גיל המעבר- גלי החום, העייפות, הזעם, הצורך העז להיות לבד, חוסר היכולת לסבול דברים שפעם הצלחנו לשאת- כולם בעצם כלים שתומכים בהקשבה העמוקה הזאת.
כשנקשיב, כשנתחבר לגוף שלנו, נגלה שהגוף יודע.
ושהידע שיש בו מדויק וספציפי ברמות.
זה יכול להיות שיר מאוד מסוים (לי יש פלייליסט שנוצר בשנים האלה, כל פעם היה מגיע עוד שיר ועוד שיר וכל שיר כזה הוא כמו עוד חלקיק בדרך, מבחינת הרגש שזה מחבר אותי אליו, הבקשה שיש שם , שורות של טקסט מתוכו).
אבל אצל כל אחת זה יכול להיות משהו אחר, זה יכול להגיע בהמון המון דרכים. כשאנחנו מאטות,לפעמים אנחנו מצילחות לשמוע בקשות שעולות מקרקעית הים שלנו. ולאט לאט אנחנו ממשיכות ללכת, במסע הזה שאין לו מפה אבל יש בו דרך שנפתחת לפנינו כשאנחנו מסכימות ללכת בה.
הסדנה מתחילה ביום שלישי, בדיוק בעוד שבוע, ויש עדיין כמה מקומות. מוזמנות באהבה
