הכל למען האמנות?
לפעמים כשאני כותבת אני נוגעת במשהו כואב בתוכי.
הכתיבה מעלה אל פני השטח דברים שהיו קבורים בי- ארועים כואבים, תקופות קשות, חלקים פגועים בתוכי.
עקרונית, אני מאמינה שזה דבר טוב, שזה מה שמאפשר לכתיבה להיות מרפאת. דרך הדמויות שאני כותבת אני יכולה לגעת שוב בדברים כואבים, בדרך עמוקה ואחרת. לפעמים זה מאפשר לי אפילו להתקרב בפעם הראשונה למשהו שעוד לא פגשתי.
ועדיין, כשזה קורה, מתבקשת עדינות. אולי זה אומר שיידרשו יותר הפסקות.
לכתוב פסקה או שורה ולעצור. לנשום, להרגיש. לבכות.
לעזוב את זה ליום או יומיים או שבוע, ולפגוש את זה שוב.
ויכול להיות טוב לקבל תמיכה בזמן הזה. לשתף חברה, לשתף בטיפול, לכתוב על מה שעולה. אם מה שעולה כבד מדי, כדאי לא להישאר איתו לבד.
אני בדרך כלל נעזרת בהתמקדות (פוקוסינג), שמלווה אותי בכתיבת הספר בכל מקרה. כשאני נוגעת במשהו כואב אני מתמקדת יותר, ולפעמים אבחר לעשות את זה עם שותפה, מישהי שתחזיק עבורי מרחב בטוח להיות עם הדברים.
יכול לקרות גם שמשהו יהיה מציף מדי. אחד הסימנים לזה הוא שהכתיבה נחסמת, נתקעת, ולא משתחררת. כשזה קורה אני מניחה לזה ופונה לכיוון אחר בעלילה.
מותר להחליט שנושא מסוים כואב או מפחיד מכדי לגעת בו עכשיו, או בכלל. אני לא חייבת לפגוש דברים שלא מתאים לי לפגוש למען האמנות. הנפש שלי והרווחה שלי הם חלק מהשיקולים שמשפיעים על הבחירות האמנותיות שלי, וזה ממש ממש בסדר.
